המכשפה שבתוכנו

דבר תורה – פרשת משפטים תשפ”ד

אביב שרון

לפני שבועיים עשיתי כלים והקשבתי לראיון מעניין עם אדם שעוסק במיתולוגיה.

והנושא של הראיון היה: בינה מלאכותית.

מה יש למומחה (לכאורה) במיתולוגיה לומר על בינה מלאכותית?

הוא טען שכדי להבין מה אנחנו צריכים לעשות לגבי הטכנולוגיות החדשניות הללו, אנחנו צריכים לחזור לסיפורים עתיקים שעוסקים במאגיה, קסמים, לחשים וכישוף.

לדבריו, הסיפורים הללו רלוונטיים היום יותר מתמיד.

כדוגמה הוא הביא את הסיפור המפורסם "שוליית הקוסם" (The Sorcerer's Apprentice), שהתפרסם בזכות סיפור של גתה. גרסה מוכרת עוד יותר של הסיפור היא העיבוד לסרט האנימציה "פנטסיה" של וולט דיסני (1940) – זה הסרט שבו מיקי מאוס מופיע בגלימה ומצנפת ולצדו מטאטאים שסוחבים דליים של מים.

מדובר בסיפור על שולייה של מכשף שמקבל לידיים שלו כוח מאגי, ואומר לעצמו: איזה מגניב! יאללה בלאגן. הוא מתחיל להשתמש בכוח הזה על דעת עצמו ומבלי שהוסמך לכך. מפה לשם, העניינים מסתבכים ובסוף הוא גורם לנזק שאי אפשר לתאר.

מתברר שהסיפור הגיע לעולם הרבה לפני גתה והרבה לפני וולט דיסני. יש לו מקורות קדמוניים בסיפורי עם מתרבויות שונות.

הטענה המרכזית של המרואיין הייתה שאנחנו יכולים ללמוד מסיפורים כאלה על היצרים הקמאיים שלנו. במילים אחרות, בתוך הנפש של כל אחד מאיתנו יש מעין "שוליית קוסם" אימפולסיבי שרוצה ליזום ולנסות, ואומר לעצמו שיהיה בסדר. סיפורים כאלה יכולים לעזור לנו להבין את עצמנו ואת האנשים שסביבנו, לרבות את אותם היזמים שבונים מוצרים מבוססי AI וישר משחררים אותם לעולם, ואומרים לעצמם שיהיה בסדר.

אני מסכים עם המרואיין במובן מסוים: כל הסיפורים הקשורים ליצרים הקמאיים של האדם, גם אם הם עתיקי יומין, וגם אם הם מתרבויות שונות משלנו – תמיד רלוונטיים ותמיד יהיו.

ואני אחזור לנקודה הזו בסוף דבריי.

1. האם יש דרך לגיטימית לעסוק במאגיה?

אבל כעת אני רוצה להתמקד בנקודה אחרת שעלתה מתוך הראיון, והיא עצם הלגיטימציה של העיסוק במאגיה.

נשמעה לי מוזרה הטענה של המרואיין, ולפיה מקובל היה בכל התרבויות לעסוק במאגיה, ובלבד שהדבר יתבצע בצורה אתית ומבוקרת.

כלומר, לדבריו, האיסור היה רק על "כישוף שחור" או "מאגיה שחורה" – כישוף שמשמש למטרות שליליות או שהתוצאות שלו הן שליליות.

מיד אמרתי לעצמי: אבל בתורה אין רישיון כישוף בכלל, זה לא מקצוע מוכר ולגיטימי. למעשה, בפרשה שלנו כתוב: מְכַשֵּׁפָ֖ה לֹ֥א תְחַיֶּֽה׃ אנחנו לא אמורים לפרנס מכשפות או לסבול את נוכחותן.

ואז, שאלתי את עצמי עוד כמה שאלות:

למה כתוב בפרשה שלנו: מְכַשֵּׁפָ֖ה? לא כתוב: "אל תעשו מעשי כשפים," או: "מִדְּבַר כישוף תרחק". אלא התורה בוחרת לכתוב על קבוצות אנשים שזה המאפיין שלהם: מכשפות, ידעונים וכדומה. כנראה במזרח הקדום באמת הייתה קבוצת אנשים מובחנת שעסקה בכישוף. מי אלה, מה איפיין אותם? ואם הם קיימים היום, איך אני אדע לזהות אותם? ובעצם מה הטעם במצווה הזו מלכתחילה? למה יש לתורה בעיה עם האנשים הללו? אולי יש בקבוצה הזו גם מכשפות טובות?

אז יצאתי לבדוק, בין היתר מפני שאני חובב מכשפות ידוע, ואני אפילו אוהב את השירים של להקת "המכשפות". לא בטוח שפתרתי את התעלומה עד הסוף, אבל אני אספר לכם על כמה מהממצאים שגיליתי לאורך הדרך.

2. ספר החינוך

התחנה הראשונה שלנו היא ספרד של ימי הביניים – וספציפית ספר החינוך, טקסט שמסביר את המצוות ואת הרציונל שעומד מאחוריהן. הוא פורסם באופן אנונימי בספרד במאה ה־13.

לפי ספר החינוך, הפסוק "מְכַשֵּׁפָ֖ה לֹ֥א תְחַיֶּֽה" מתייחס רק לאיסור על הכישוף השחור. (כאמור: כישוף שגורם לנזק, בין אם במזיד או בשוגג.)

כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמֹרִי.

(כל פרקטיקה מאגית שמרפאת לא נחשבת לכישוף)

כְּלוֹמַר אֵין לְאָסְרוֹ מִפְּנֵי צַד כִּשּׁוּף, אַחַר שֶׁיֵּשׁ תּוֹעֶלֶת בּוֹ מָצוּי בְּנִסָּיוֹן בֶּאֱמֶת,

(ככל שהפרקטיקה המאגית מביאה תועלת, ויש ניסיון חיובי שמעיד על זה)

אֵין זֶה מִן הַצְּדָדִין הָאֲסוּרִין, כִּי לֹא נֶאֶסְרוּ רַק מִצַּד הַנֶּזֶק שֶׁבָּהֶן.

(אז היא מותרת. האיסור מתייחס רק למה שמזיק)

מה הטעם של המצווה? בספר מופיע קודם כל הסבר פרקטי, עמום למדי. הכותב בכוונה נמנע מלפרט:

עִנְיַן הַכִּשּׁוּף דָּבָר רַע עַד מְאֹד וְגוֹרֵם כַּמָּה תַּקָּלוֹת לִבְנֵי אָדָם אֵינִי צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בּוֹ שֶׁיְּדוּעִים הַדְּבָרִים

הספר כן בכל זאת נותן לנו שני הסברים תיאולוגיים למצווה, והם קשורים זה לזה:

2.1 הכישוף הוא התערבות במעשה הבריאה

נִצְטַוִּינוּ לְסַלֵּק מִן הָעוֹלָם הַמִּשְׁתַּדֵּל בָּזֶה לְפִי שֶׁהוּא בָּא כְּנֶגֶד חֵפֶץ הַשֵּׁם שֶׁהוּא חָפֵץ בְּיִשּׁוּבוֹ וְשֶׁיִּתְנַהֵג הַכֹּל בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע שֶׁהֻטְבַּע בִּתְחִלַּת הַבְּרִיאָה

במילים אחרות, אפשר לדמות את הכישוף כאן לחריגה מהדרך הטבעית שבה העולם פועל, או תוכנן לפעול.

מעשה הכישוף הוא התנערות מהחוקים הרגילים שהוגדרו עם בריאת העולם.

2.2 הכישוף חותר תחת הסמכות של האל

בדומה לעקיפת סמכות בצבא או נסיעה בשוליים של הכביש כדי לעקוף פקק תנועה:

שֶׁכֹּחָן עוֹלֶה לְפִי שָׁעָה יוֹתֵר מִכֹּחַ הַמְמֻנִּים עֲלֵיהֶם

אבל חשוב בהקשר הזה לסייג ולומר שיש בתורה מקרים רבים של אנשים שעושים פעולות מאגיות, כמו למשל משה ואהרן. הם מפרים את חוקי הטבע קבל עם ועדה. כל עוד זה נעשה בשליחות האל, ברשות ובסמכות, זה בסדר גמור.

מכאן נמשיך לתחנה הבאה והאחרונה במסע שלנו:

3. המזרח הקדום

המשכנו אחורה בזמן והגענו למסופוטמיה של האלף הראשון לפני הספירה.

יש בידינו כיום ממצאים ארכיאולוגיים רבים מהתקופה הזו, שמלמדים על בני האדם שחיו בתרבויות כמו בבל ואשור, על אורחות חייהם, פועלם ותפיסות עולמם. אותם הממצאים יכולים לעזור לנו גם להבין את כתבי הקודש שלנו.

בתרבויות הללו דיברו שפות שמיות, כמו אכדית, ולכן יש בשפות הללו מילים מקבילות ל"מכשף" ו"מכשפה":

• מכשף, בזכר, נקרא כּשפּוּ (kaššāpu)
• ומכשפה, בנקבה: כשפּתוּ (kaššaptu).

מומחים טוענים כי אצל האשורים והבבלים, השימוש במילים אלה משורש כש”ף נעשה אך ורק כדי לתאר אנשים שעוסקים במאגיה שחורה מה שמחזק את ההשערה שגם במסורת שלנו, הבעייתיות נעוצה בעיקר בפוטנציאל לנזק.

איך אנחנו יודעים את זה? לפי הממצאים הארכיאולוגיים, נראה שהמילה "מכשפים" התייחסה רק לאנשים (ובעיקר נשים) שהואשמו בגרימת נזק בזדון. הטקסטים שנמצאו מדברים על מכשפות שנועצות מבטים בקורבנותיהן, מדברות בהם סרה ומפיקות מפיהן כישופים מרושעים. היה מקובל לחשוב שהפעולות המאגיות הללו גורמת לנזק ברכוש, למשל בבתים ובשדות, ואולי גם לנזק בריאותי.

מנגד, חשוב לציין, היו בשפות הללו גם מילים אחרות, שניתנו למי שמבצע טקסים מאגיים לגיטימיים: כמו למשל, המילה אשיפּוּ (āšipu), שהמקבילה שלה בעברית היא: אשף.

האם באמת המבטים והלחשים האלה גרמו לנזק? לא בטוח. אבל כמעט בוודאות המחשבה על כך הטרידה את האנשים, גרמה לחרדה עצומה, וזרעה כאוס וחוסר אמון. כאשר שוברים שוב ושוב את הכללים והנורמות, השבר מורגש בכל חלקי החברה.

4. ובחזרה לעולם המוגלגים

אז אם נחזור מהמסע מספרד ומסופוטמיה לכאן ולעכשיו: בפרשה שלנו מופיע הפסוק: מְכַשֵּׁפָ֖ה לֹ֥א תְחַיֶּֽה.

נראה שבניגוד למה שחשבתי מקודם, עצם העיסוק במאגיה כן לגיטימי במסורת שלנו, ובלבד שיתבצע בצורה אתית ומבוקרת.

את האנשים שעוסקים בכישוף במזיד אנחנו מצווים להקיא מקרבנו ואפשר להבין גם למה.

אז הנה, פתרנו: הבנו את הפסוק ואנחנו יודעים מה לעשות איתו בחיי היום יום. אם אנחנו רואים אדם שעוסק במאגיה שחורה, אנחנו צריכים לתפוס ממנו מרחק ולא לתמוך בפרקטיקה הזאת בשום אופן.

ואולי במבט נוסף, אפשר למצוא כאן עוד רובד של משמעות. יכול להיות שמסתתר פה סיפור על היצרים הקמאיים של האדם, אתם יודעים, מסוג הסיפורים שתמיד היו רלוונטיים ותמיד יהיו.

כמו שסיפור "שוליית הקוסם" לא באמת עוסק במטאטא ש"קם לתחייה" אלא במובן עמוק יותר הוא סיפור על דחף קמאי, אימפולסיבי, "לזוז מהר ולשבור דברים" (המוטו הפנימי של חברת פייסבוק עד שנת 2014).

על אותו משקל, אפשר לומר שיש בכל אחד מאיתנו "מכשפה" תוקפנית שהיא תמיד הקורבן, עינה צרה באחרים, והיא מסוגלת לנטור טינה לעולמי עד. מי שמעצבן אותה, חבל לו על הזמן. המכשפה הפנימית תפעל בקור רוח ובתחכום מאחורי הקלעים, היא תחכך את ידיה ותאמר לעצמה: אהא! אני אראה לך מה זה. מי שמתעסק מתרסק. חכה חכה. אני הולכת להרוס לך את הבית ואת כל השדות.

מפתה מאוד לתת למכשף הפנימי הזה לנהל אותנו: להתבשל במיץ של עצמנו – זה מנחם, לתכנן דרכים יצירתיות להחזיר להם – זה מבדר, וכיף לדמיין את הרגע שבו אנחנו נסגור את החשבון והסדר יושב על כנו. כשאנחנו משתעבדים ל"מכשף הפנימי" אנחנו עסוקים בפוליטיקה קטנה, זה נותן לנו הסחת דעת נהדרת וזה מפעיל את מנגנוני הגמול במוח. איזה בידור.

ובאותה הנשימה, זאת בריחה מהתמודדות אמיתית עם קונפליקטים. כשאנחנו כל הזמן מתעסקים במי מנצח ומי מפסיד, לא מדברים על הסוגיות המהותיות. המכשף הפנימי לא יודע לשים את השרביט בצד ולפתור בעיה בצורה עניינית. הוא יעדיף להחרים, להכפיש, ולזלזל, וכשהרבה אנשים נתונים להשפעתו ההרסנית, זה גורם למחנאות ולפילוג בעם.

וכמו בתרבויות הקדומות של מסופוטמיה, גם כאן אצלנו, יצר ה"כישוף" עובד שעות נוספות ופוגע במרקם החברתי.

5. ביחד ננצח

עכשיו אנחנו בעיצומה של מלחמה, וכולם מדברים על אחדות ובכל מקום כתוב: ביחד ננצח. זה לא אומר שצריך להניח את הקונפליקטים בצד. להפך. בכל מערכת יחסים בריאה יש קונפליקטים.

אבל אנחנו צריכים לשים לב שלא לנהל את הקונפליקטים מתוך התוקפנות שלוחת הרסן של המכשפה הפנימית. מן הראוי שלא נאכיל אותה ושלא נתגמל אותה. אנחנו צריכים להתנער מהאנשים שמשתעבדים ליצרים כאלה, ואנחנו לא צריכים לקחת חלק בתרבות פוליטית קנטרנית, דורסנית ועצלה.

יש דרכים טובות יותר לנהל קונפליקטים, הן בחיים הפרטיים שלנו והן בחברה הישראלית בכלל.

התורה מציעה אלטרנטיבה לְדַרְכֵי הָאֱמֹרִי: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

ואולי לכך מכוון הפסוק: מְכַשֵּׁפָ֖ה לֹ֥א תְחַיֶּֽה.